האפיפיור ליאו: תקווה היא מקור לשמחה בכל גיל
כאשר מועד חגיגות שנת היובל של היום העולמי עבור הסבים, הסבות והמבוגרים מתקרב—השנה הוא חל ב-27 ביולי—האפיפיור ליאו כותב ש"תקווה היא מקור מתמיד לשמחה, בכל גיל", ומוסיף, "כאשר תקווה זו מחושלת באש במהלך חיים ארוכים, היא מוכיחה את עצמה כמקור לאושר עמוק".
במסר שלו ליום זה, האפיפיור ליאו מציע הרהור המבוסס על כתבי הקודש בנוגע לזקנה, החל בדמויות תנ"כיות כמו אברהם ושרה, זכריה ואלישבע, וגם משה, שכולם נקראו בזקנתם להיות חלק מתכנית הגאולה של אלוהים.
"שנת היובל שאנו חוגגים כעת עוזרת לנו להבין שתקווה היא מקור מתמיד לשמחה, בכל גיל. כאשר תקווה זו מחושלת באש במהלך חיים ארוכים, היא מוכיחה את עצמה כמקור לאושר עמוק".
הקשישים, סימני תקווה
ההיסטוריה של הגאולה המסופרת בכתבי הקודש מראה כי בעיני אלוהים, "זקנה היא זמן של ברכה וחסד, וכי הקשישים הם… העדים הראשונים של התקווה."
הוא התייחס לחיי הכנסייה והעולם כמעבר של דורות, האפיפיור ליאו אומר שהקשישים, גם אם הם זקוקים לתמיכת הצעירים, יכולים לשמש עדות לחוסר הניסיון של בני הנוער, ולעזור להם "לבנות את העתיד בחוכמה".
"המורשת היקרה" של המבוגרים כדוגמאות של אמונה, מסירות, אזרחות טובה, מעורבות חברתית ועוד, אומר האפיפיור, תמיד תהיה "מקור לתודה וקריאה להתמדה".
"אלוהים מלמד אותנו שבעיניו, זקנה היא זמן של ברכה וחסד, וכי הקשישים הם, עבורו, העדים הראשונים של התקווה".
תקווה לקשישים
באותו הזמן, האפיפיור ליאו אומר שגם הקשישים זקוקים לתקווה. הוא מזכיר ששנת היובל מובנת באופן מסורתי כזמן של שחרור, ואומר שכולם נקראים לעזור לקשישים "לחוות שחרור, במיוחד מבדידות ומנְטִישָה".
לעתים קרובות מדי בחברה המודרנית, אומר האפיפיור, קשישים יכולים להיות מודרים ונשכחים. "בהתחשב במצב זה," הוא מסביר, "יש צורך בשינוי קצב שייראה מיד בלקיחת אחריות מצד הכנסייה כולה".
הוא מדגיש שכל קהילה נקראת לתמוך בקשישים, "ליצור יחסים שיחזירו תקווה וכבוד לאלה שמרגישים נשכחים". במיוחד בנוגע לקשישים, תקווה נוצרית "מדרבנת אותנו לפעול למען שינוי שיכול להחזיר את ההערכה והחיבה המגיעות להם".
במיוחד, הוא מזכיר את רצונו של האפיפיור פרנציסקוס שיחפשו קשישים החיים לבד, ואת ההזדמנות שנוצרה על ידו עבור אלה שאינם יכולים להגיע לרומא כדי לקבל מחילה (Indulgence) על ביקור קשישים במהלך שנת היובל.
סיבות לתקווה
האפיפיור ליאו ממשיך לעודד את הקשישים לקוות, ומאשר שגם בזקנה, כל אחד מסוגל לאהוב ולהתפלל. "חיבתנו ליקירינו… לא דועכת כאשר כוחנו נחלש" אלא במקום זאת "משיבה את האנרגיה שלנו ומביאה לנו תקווה ונחמה".
"אנו מחזיקים בחופש שאף קושי לא יכול לשלול מאיתנו: זהו החופש לאהוב ולהתפלל. כל אחד, תמיד, יכול לאהוב ולהתפלל".
"סימני התקווה" הללו, הוא מסביר, "נותנים לנו אומץ" ומזכירים לנו שלמרות הזקנה, "האני הפנימי שלנו" מתחדש ללא הרף.
"במיוחד כשאנו מזדקנים," אומר האפיפיור, "בואו נתקדם בביטחון באדון", מתחדשים באמצעות תפילה ומיסה יומית; ו"בואו נעביר באהבה את האמונה שחיינו בה במשך שנים כה רבות", תוך כדי שאנו משבחים את אלוהים ללא הרף ומטפחים איחוד בין אנשים.
"בדרך זו," מסכם האפיפיור ליאו, "נהיה סימנים של תקווה, בכל גיל".
