שלום (Pax): עדותו השליחית של המנזר
מאת האב מריון נגוין, OSB
אולי זה יישמע מוזר לחלקם שמישהו ממנזר יתייחס לעבודה פסטורלית. אחרי הכל, נזירים אינם מטיפים נודדים. אנחנו לא יוצאים בזוגות לערים ולכפרים. אנחנו לא נושאים תרמילים או סנדלים, וגם לא נכנסים לבתים כדי לרפא חולים. ובכל זאת, מבט מעמיק יותר מגלה שהמנזר נועד להיות מיקרוקוסמוס של הכנסייה האוניברסלית. בתוך חומותיו נמצאים כל המרכיבים החיוניים לחיי האמונה – תפילה, קהילה, עבודה, הכנסת אורחים, ריפוי, ומעל הכל, נוכחותו של ישוע. למעשה, במקום לצאת אל העמים, העמים מגיעים אלינו לעיתים קרובות. אנשים מכל רקע, פצועים ומחפשים, אנשי דת או לא, מוצאים את דרכם למנזר. ובליבה של העדות שלנו מילה אחת חרוטה או מצוירת מעל כניסות רבות למנזרים: Pax – שלום.
כאשר ישוע שולח את תלמידיו למשימה בבשורה של היום, ההוראה הראשונה שלו אליהם כשהם נכנסים לבית היא זו: " שָׁלוֹם לַבַּיִת הַזֶּה". הוא אינו אומר להם להתחיל בלימוד או תיקון. אפילו לא ריפוי. ראשית, עליהם להציע שלום – שלום שאינו שלהם אלא שלו. זה מהדהד עמוק עם תקנון בנדיקטוס הקדוש, שם בפתיחה, לאחר ששואל מי כמהה לחיים ורוצה לראות ימים טובים, בנדיקטוס מפציר: "תנו לשלום להיות מבוקשכם ומטרתכם." (RB Prol. 17) ליבו י הנזירי, אם כן, מתחיל בתנוחה פנימית ורדיקלית של השלום.
כיצד נזירים מחיים את רוח השלום הזו? לפחות שלוש דרכים עולות בדעתי.
ראשית, באמצעות הכנסת אורחים. פרק 53 של התקנון מצווה כי "כל האורחים יתקבלו כישוע." (RB 53:1) האורח מתקבל לא בטעות, אלא בקידה עמוקה או אפילו בהשתחוות. עכשיו, השתחוות אינה דבר שנעשה בקלות – היא שמורה לישוע בקודש הקודשים, להצהרת האמונה, או לרגעים של כניעה מוחלטת. להשתחוות בפני אורח פירושו שהנזיר רואה ומקבל את פניו של ישוע בעצמו. זה לא עניין של נימוס חיצוני אלא של נטייה פנימית של כבוד. כך הנזיר אינו נשען על מה שהוא נושא (אין ארנק, אין סנדלים), אלא על חסד אלוהים השולח כל אורח. זהו שלום המושרש בהשגחה אלוהית: הכל ניתן, הכל מודרך, הכל מתנה.
שנית, נזירים צריכים לטפח שלום בינם לבין עצמם. פרק 4 של התקנון אומר לנו לא לתת לשמש לשקוע על כעסנו, כי כעס, כשמטפחים אותו בשתיקה, הופך לרעל. המנזר אינו מקלט מקונפליקטים; הוא לעיתים קרובות מראה לשברים שלנו. אך שלום אינו היעדר מתח – הוא פרי הבחירה באהבה על פני עקשנות, סליחה על פני הצדקה עצמית. אנו מאמינים ששום דבר טוב לא יבוא מאח מובס. בכל מערכת יחסים, אם אחד מפסיד, שניהם מפסידים. ריפוי הוא הדרך היחידה שבה שניהם יכולים לנצח. ולכן, בנדיקטוס מזהיר מפני כל תוקפנות – גם כשהיא מוצדקת – מכיוון שבכל קרב, אם האהבה אבודה, השטן מנצח.
שלישית, הנזיר חייב לחפש שלום בתוך עצמו. שוב, פרק 4 מספק כלל חיים ליושרה: "אל תשאף להיקרא קדוש לפני שאתה באמת כזה," ו"דבר את האמת בלב ובלשון." (RB 4:62,28) שלבי הענווה בפרק 7 מנחים את הנזיר להתרחק מריכוז עצמי ולעבר חיים נסתרים באלוהים, שבהם שתיקה אהובה, פגמים מוכרים, והרצון נכנע. נזיר שנמצא בשלווה הוא מי שעשה מקום – לאלוהים, לאחרים, ואפילו לחולשות שלו. עם הזמן, איש של שלום הופך לאיש אלוהים.
כאשר ישוע שולח את תלמידיו, הוא שולח אותם לא עם כוח, לא עם תוכניות, אלא עם שלום. זוהי המשימה של השליחות: לשאת את שלום המשיח לכל מפגש – לא כדי לשלוט במרחב, אלא כדי לאכלס אותו בענווה. בין אם בדרך או מאחורי שער המנזר, משימת התלמיד זהה: להציע שלום שפותח את הדלת לאלוהים לפעול.
אב המנזר סנט מרטין, לייסי, וושינגטון
